ספר התניא ליקוטי אמרים ווילנא תר"ס – מהדורת האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש – עם דף הוספות על אגה"ק!
ליקוטי אמרים תניא, מרבינו אדמו"ר הזקן הגה"ק רבי שניאור זלמן מליאדי בעל התניא ושלחן ערוך הרב. מהדורת אב שעל פיה נדפסו כל המהדורות עד היום, בראש הספר שני שערים.
מהדורה זו נדפסה לאחר הגהות ותיקונים על פי כתבי יד ישנים שנמצאו אצל נכדי האדמו"ר בעל צמח צדק, ובהם גוף כתב יד המחבר עם השלמות ותיקונים בעריכת רבי אשר גראסמאן שו"ב מניקאלייעב. מהדורה זו ידועה המהדורה המדוייקת והשלימה ביותר, מודפסת באותיות יפות ומאירות עינים.
מצורף עם עותק זה הוא דף מודפס המכיל קטעים נוספים מכתב היד של האדמו"ר הזקן ("הוספה על אגה"ק סימן י"ד בתחילת האגרת ובסופו"). דף זה הוא לכאורה מתקופת הדפוס, ואולי הופץ ונמכר עם מהדורה זו.
מצב טוב מאוד. נייר חום,
שוליים רחבים. שני דפי שער; קרע קל נראה בעמוד השער הראשון, לא משפיע על הטקסט. עברו השני של עמ' קס"ג נשאר חלק כמו ברוב העותקים,
כריכת עור חדשה נאה ומפוארת.
הספר כולו הוגה ביגיעה גדולה על ידי האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש, שהקדיש לשם כך כמה חדשים. הוא כותב באחד ממכתביו: "הרבה יגענו ביגיעת נפש ויגיעת בשר להגיה מתוך הרבה כתבי קודש אשר השגנו, ובררנו הכל במתינות גדולה ובעיון הטוב… והעיקר באגה"ק, כי בגוף ועצם התניא נזהרנו לשלוח יד להגיה ולשנות מהנדפס בפעם הראשון בסלאוויטא, כי אם בטעות דמוכח ונראה בעליל… וגם ההדפסה נעשה בהשגחה יתירה מאד כפי האפשרי להיות בכח אנושי". האדמו"ר הרש"ב כתב על מהדורה זו לאחר צאתה מהדפוס, שהיא "יפה והדר מאד… נקי ומבורר בתכלית".
המשפיע רבי שלום דובער זיסלין מספר בזכרונותיו, שבשעת התוועדות עם בחורי הישיבה בישיבת "תומכי תמימים", לאחר שיצא מבית הדפוס ספר התניא מהדורת ווילנא תר"ס, החזיק בידיו המשפיע המפורסם רבי שמואל גרונם אסתרמאן (הרש"ג) את הספר החדש, ואמר בהתלהבות: "החסידים אינם יודעים כיצד להודות להרבי על ה'תניא' הזה! ואפילו רק עבור צורת ההדפסה כשלעצמה! הרבי עשה את ה'תניא' ל'יש ומציאות' אפילו בחיצוניות דחיצוניות! כל עוד היה התניא "ספר'ל" הנרכש עבור עשר קאפיקעס, ואותיות קטנות, היה בכך גם העלם והסתר להאור הגדול הגנוז בו. אך משעה שנדפס ה'תניא' באותיות מאירות עינים, על נייר משובח, גליונות רחבים, כריכה נאה, והוא 'תופס מקום', נפתחו שערי אורה לחזות גם בפנימיותו של ספר התניא!" (יהושע מונדשיין, דברי ימי התמימים, עמ' 539-562).
